<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף ח:</h2>
באי זה חם אנו חוששין לפליטת האיסור, ולבליעת ההיתר ממנו, יש מן החכמים הראשונים ז"ל שאמרו שאינו ראוי להפליט ולהבליע אלא כלי ראשון, דכלי שני אינו מבשל וכן ערוי דכלי ראשון ככלי שני הוא ולא ככלי ראשון, וכל שאינו מבשל אינו מפליט ואינו מבליע. וכמו שנראה מסוגיא ירושלמית בפרק כירה (ה"ה) ובפרק קמא דמעשרות (ה"ד) והרי אנו כותבין אותו למטה. ורש"י ור"ת ז"ל סוברין דערוי דכלי ראשון מבשל ככלי ראשון. ומכל מקום בין כדברי אלו בין כדברי אלו, אם איתא דכל שאינו מבשל אינו מפליט ומבליע אם כן היתר שנפל לתוך איסור שבכלי שני אינו בולע, ובהדחה בעלמא סגי ליה ואפילו שניהם חמין כיון שלא נגעו זה בזה אלא בכלי שני, וכן אם עירה איסור רותח מכלי שני לכלי של היתר אינו בולע ואינו צריך הגעלה. ואלו דברים שאין הדעת סובלן ואין פשטן של סוגיות שבגמרא מסכים עמהם, שהרי בשוחט בסכין של גוים נחלקו בפרק קמא דחולין (ח', ב') רב ורבה בר בר חנה, רב אמר קולף ורבה [בר בר חנה] אמר מדיח, ואמרינן דטעמא דרב משום דקסבר בית השחיטה רותח. וללישנא אחרינא אמרינן דלכולי עלמא בית השחיטה רותח, ולפיכך לרב קולף ורבה בר בר חנה דאמר מדיח משום דקסבר דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי, ובודאי חם בית השחיטה מועט אפילו מרותח שבכלי שני ואפילו הכי מבליע. ומקצת מרבותי נוחי נפש דחו, דשאני התם שבטבעו של דם להבליע בחם מועט, ואין דברים אלו נראין בעיני כלל. מדאמרינן התם לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר קולף סבר בית השחיטה רותח ומאן דאמר מדיח סבר בית השחיטה צונן, ודחינן לא דכולי עלמא בית השחיטה רותח מאן דאמר קולף שפיר ומאן דאמר מדיח קסבר איידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי. ואם איתא דרותח כי האי בעלמא אינו מבליע, מאי שפיר דקאמר, דהא אפילו רותח כי האי בעלמא אינו מבליע, אלא ודאי משמע דלא מכח תולדתו וטבעו נגעו בה אלא מחמת רתיחתו שכל רתיחה כזו מפלטת ומבלעת. ועוד, דאמר אמימר משמיה דרבא (שם) לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דדאיב תרבא ובלע בשרא ומדקאמר דאיב ובלע משמע ודאי לכאורה דבולעין הן ממש וצריך קליפה לכל הפחות. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וכמו שכתבתי בניקור חלב, אלמא אפילו חם מועט כחם חלב הכסלים בשעה שנחתכו מן הבהמה סמוך לשחיטתה, יש כח להפליט ולהבליע. ועוד שאם אתה אומר כן הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, כלים שדרכן להתשמש בהן בשני אינן צריכין הגעלה כלל, וכלים שנשתמש בהן בכלי שני בחמץ אין צריכין הגעלה בפסח, אלא ודאי כל שיש בו חם אפילו כחם בית השחיטה מפליט ומבליע, ואע"פ שאין כלי שני מבשל ולא אפילו ערוי דכלי ראשון, מכל מקום מבליעין הן. וגם כן ראיתי דעת הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מקערה שמלח בה בשר שאסרוה כדאיתא התם בפרק כל הבשר (קי"א, ב') משום דמליח הרי הוא כרותח ואע"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו בדקא בעי ליה לאורחא, כדאיתא בפרק כלל גדול, ומה שאמרו בירושלמי שבפרק כירה (ה"ה) ובפרק קמא דמעשרות (ה"ד) מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה, ר' יונה אמר אסור וערוי ככלי ראשון הוא. חייליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, כלומר שחייבה התורה שבירה בכלי חרס שבישל בו או שעירה לתוכו רותח של חטאת דכתיב וכל כלי חרס אשר תבשל בו ישבר, אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין. התיב ר' יוסה בר' בון והא תני אף בכלי נחשת, כלומר אף בכלי נחשת שעירה לתוכו רותח צריך מריקה ושטיפה דכתיב ואם בכלי נחשת בשלה ומורק ושוטף במים ואית לך למימר כלי נחשת בולע, דמשמע מתוך סוגיא ירושלמית זו, דכל שאינו מבשל אינו מבליע, שהרי השוו אותן שם, כבר פירשה יפה הרמב"ן ז"ל, דלא דנו בירושלמי מבשל מבולע אלא מפני שעשה הכתוב ערוי ככלי ראשון ובעי הגעלה ומריקה ושטיפה אלמא בלע טובא, הילכך לגבי שבת אסור לכתחלה בתבלין דאלו כלי שני בהגעלה דכלי שני סגי ליה ולא מצינו לו מריקה ושטיפה אלו דברי הרב ז"ל, ויפה כיון. ומפירושו גם כן אנו למדין דאפילו כלי נחשת שעירו לתוכו בין מכלי ראשון בין מכלי שני, בולע הוא וצריך הגעלה שלא אמרו שם בירושלמי שאינו בולע אלא בשהאור מהלך תחתיו, אלא שלא להצריכו מריקה ושטיפה במערה לתוכו חטאת רותח אבל בולע הוא וצריך הוא הגעלה, ושלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל שהכשירו בלא כלום ואין דבריו נכונים בזה כלל.
גרסינן בפרק קמא דחולין השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף ורבה בר בר חנה אמר מדיח, ואוקימנא פלוגתייהו בבית השחיטה רותח או לא, דרב סבר בית השחיטה רותח ולפיכך קולף ורבה בר בר חנה סבר בית השחיטה צונן ולפיכך מדיח ודי לו, וכבר כתבתי בארוכה בבית הראשון בשער במה שוחט ביאור מחלוקתן והלכה כדברי מי. וגרסינן התם אמר אמימר משמיה דרבא לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דדאיב תרבא ובלע בשרא. פי' אם יתן חלב הכסלים כשהן חמין על הבשר. אבל לאחר שנצטננו מותר ומקרא מלא כתוב ויתן את החלבים על החזות. וכבר בארנוהו בבית השלישי בשער השלישי בניקור החלב.
ויש איסור שצריך שפשוף גדול, כגון דבר שמן שנתקנח בהיתר כמנקר בשר וחותך חלבים ואחר כך בשר, ולפיכך אסרו שלא לחתוך בשר בסכין שחתך בו חלבים, וכן שלא להדיח בשר בכלי שהדיח בו חלבים שמא ישכח ולא ישפשף הבשר יפה אחר שיחתוך אותו בסכין שחתך בו חלבים, אלא ידיחנו כדרך שהוא מדיח את הבשר החי. וכדגרסינן בפרק קמא דחולין אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהו לו שלש סכינין, אחת ששוחט בה, ואחת שמחתך בה בשר, ואחת שמחתך בה חלבים. ואקשינן ונתקין ליה חדא, ונחתוך בה בשר ואחר כך יחתוך חלבים, ופרקינן גזירה שמא יחתוך חלבים ואחר כך [יחתוך] בשר. כלומר שאע"פ שהוא עתיד להדיח את הבשר, כיון שזה צריך שפשוף גדול, חיישינן שמא ישכח ולא ישפשף. וזה מדרך הזהירות המביאה לידי נקיות.
<h2>דף יא.</h2>
ומסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא, דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה. אבל ראיתי לר"ם במז"ל שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא, שהחמירו בספיקו. והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בקידושין [פרק] עשרה יוחסין [גמרא] אי זהו שתוקי (ע"ג, א') אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא דרוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין, ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא, אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין הודאין הא ספק האיסורין לא. ואין דבריו מחוורין אצלי, דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספיקא דאורייתא כודאי דאי לא אמאי איצטריך רבא לאורוכי בלישניה כולי האי, לימא מאי טעמא, הוה ליה ספק וספיקא מותר דבר תורה, דהשתא הוה כאיל כולהו ספיקי [דאיסורין] דאורייתא ומאי שנא ממזר דנקט, אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספיקי לא, וטעמא דממזר משום דרבייה קרא להיתירא וכדאמרינן לעיל מינה, תנו רבנן גר נושא ממזרת הולד ממזר דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת. מאי טעמא דר' יוסי, חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראל וחד למישרי ממזר לשתוקי, וחד למישרי שתוקי בישראל, קהל גרים לא איקרי קהל. ור' יהודה, כהנים ולוים מחד קרא נפקא, אייתר ליה חד לקהל גרים, ואיבעית אימא תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקי, לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא, ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא. ואיבעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו וטעמא דר' יהודה מהכא, הקהל חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר, אלמא מייתורי דקראי הוא דמייתינן ליה בין לר' יוסי בין לר' יהודה, הא בעלמא ספיקו כודאו. וכן פרש"י ז"ל וזה לשונו שכתב שם, ואבעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו דאי לא אייתיר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא, אלא הוה אמרינן ככל שאר ספיקי איסור, על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא ע"כ לשונו ז"ל. ואולי סבור הרב ז"ל דגלי קרא בממזר ספיקו מותר וגמרינן מינה לכל התורה כולה, ואינו מחוור דהא אמרינן בפרק קמא דקידושין (ל"ט, א') אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמר ליה ר' זירא לר' אסי והתנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר, אשתומם כשעה חדא אמר ליה אימור כך נאמרה הלכה, ספיקא מותר ודאה אסור. שמעינן מהא דלהתיר ספיקה בחוצה לארץ הוצרכה הלכה ליאמר כך מפורש בסיני, הא לאו הכי, כל מקום שנאסרה ודאה אף ספקה אסורה ובארץ ישראל אף ספיקה אסור דבר תורה, ויש לומר דכי הוצרכה הלכה במקום דאיתחזק איסורא, דבעלמא אסור דבר תורה והכא שרי אבל היכא דלא איתחזק איסורא ספיקו מותר. ומכל מקום אי איפשר, שאם כן אשם תלוי למאן דאמ' לא בעינן חתיכה משתי חתיכות היכי משכחת לה, והא ספיקו מותר לכתחלה, ואשם היכי מיחייב, ואע"פ שסתם מתניתין דפרק כל היד המרבה לבדוק (נדה י"ד, ב') כמאן דאמר בעינן חתיכה משתי חתיכות, הא תנא דברייתא לא בעי חתיכה משתי חתיכות, ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספיקא דאורייתא אסור (דאורייתא] או לא, ולתנא דברייתא שתוקי אסור לבא בישראל, אין אלו אלא דברי תימא. ותדע לך עוד מדאיבעיא לן בפרק קמא דחולין (י"א, א') מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר ורבא, ואתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו, וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, אלא משום דאמרינן זיל בתר רובא, וכן מפרה אדומה, ואם איתא, מאי ראיה מהני לרובא דעלמא דהא בכל כי הני אפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טרפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שריה, אלא ודאי מסתברא דספק דאורייתא לחומרא מדבר תורה הוא ולא מדבריהם.
<h2>דף נח.</h2>
וכן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל ולא באיסורי תורה אמרו אלא אמרו אפילו באיסורין של דבריהם, כדאמרינן בריש קמא דביצה דתניא (ג', ב') אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה, אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקה אסורה, נתערבה באלף כולן אסורות. וקא פריש רב אשי טעמא התם (ד', א') משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל. ואע"פ שאין מאמרי זה כולל איסור מוקצה ונולד, יש לנו לחקור ולדעת, ביצה של ספק טרפה שנתערבה באחרות ועדיין התרנגולת קיימת מהו, לפי שאמרו בפרק אלו טרפות (נ"ח, א') דשיחלא קמא משהינן להו ואי הדרא טענה אחרינא שריין, ולפיכך צריכין אנו לדעת אם נדון אותה כדבר שיש לו מתירין אם לאו, וכן הדין לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טרפה שנתערבה באחרות ועדיין הבהמה קיימת, ואולי תלד או תשהה שנים עשר חדש וכן כל כיוצא בזה, ומסתברא שלא אמרו דבר שיש לו מתיריין אלא בדבר שהמתיר עתיד לבא בודאי, או שהוא בידו להתירו על כל פנים. כיצד, ביצה שנולדה ביום טוב וכיוצא בה, המתיר ודאי שהרי למוצאי יום טוב מותר על כל פנים, ולפיכך דין הוא שלא יבטל את האיסור הואיל ולערב יהא הכל מותר, וכן הדין לחדש דעיצומו של יום מתיר ויום ששה עשר ממילא בא. וכן כשהמתיר תלוי במעשה והמעשה תלוי בידו, כגון טבל ומעשר שני והקדש שכל אלו קרויין דבר שיש לו מתירין כדתניא (נדרים נ"ז, ב') ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש, לא נתנו בו חכמים שיעור וטבל הרי בידו לתקנו אם יש לו פרנסה ממקום אחר, וכן מעשר שני בידו לתקנו שהרי יכול לפדותו ולאוכלו בכל מקום, וכן הקדש יכול הוא לישאל עליו, דהקדש טעות אינו הקדש, וכן קונמות הואיל ומצוה לאיתשולי עלייהו מדר' נתן דאמר [כל] הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו הקריב עליה, כדאיתא בנדרים פרק הנודר מן הירק (נ"ט, א') אבל כל דבר שאין המתיר בא בודאי, וגם אינו בידו כגון ביצה וגבינה של ספק טריפה, שאינו ודאי שתלד התרנגולת והבהמה, ולא שתשהינה שנים עשר חדש, וכן אין בידו להתירן, אין זה קרוי בשום מקום דבר שיש לו מתירין ולפיכך נראה לי שהן כשאר האיסורין שאין להם מתירין, ובטלין כדרך שבטלה ביצה של ודאי טרפה וגבינה של ודאי טרפה.
<h2>דף עא:</h2>
ועתה נבאר כמה שיעור אכילת פרס שאמרו בכל מקום, שנינו בעירובין פרק כיצד משתתפין בתחומין (פ"ב, ב'), כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, מזונו לחול ולא לשבת דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול וזה וזה מתכונין להקל. ר' יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, ר' שמעון אומר שתי ידות לככר, משלש לקב, וחציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בו את הגוייה. ואמרינן עלה בגמ' (שם) תנא קרובין דבריהם להיות שוין. דבריהם דמאן אי ר' יוחנן בן ברוקא ארבע סעודתא לקבא אי ר' שמעון תשע סעודתא לקבא, פי' דר' יוחנן דאמר ככר הנקח בפונדיון איכא שתי סעודות נמצאו ארבע סעודות בקב. כיצד ארבע דינרין בסלע, ושש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין הרי שמונה וארבעים פונדיונין בסלע, וארבע סאין הנקחין במ"ח פונדיונין אלו יש בהן עשרים וארבע קבין, כיצד סאה ששת קבין, נמצאו ארבע סאין עשרים וארבע קבין, נמצא חצי קב לכל פונדיון ויש בו שתי סעודות, אלמא ארבע סעודות בקב, ואלו לר' שמעון יש בכל קב תשע סעודות, שהרי שיעור הוא מזון שתי סעודות שתי ידות לככר שיש שלש ככרות לקב נמצאו שלש סעודות בכל ככר ולשלשת הככרות היוצאין מן הקב תשע סעודות, ופירשה רב חסדא וככר שאמר ר' יוחנן בן ברוקא היינו לאחר שתוציא ממנו מחצה לחנוני, נמצאו בעיקר הקב שמונה סעודות שר' יוחנן שיער בקב נקי מן ההוצאות ור' שמעון שיער בכולו וזה שאמרו קרובין דבריהן להיות שוין. חציה לבית המנוגע, כלומר חצי כל ככר זה בין למר בין למר לשהיית בית המנוגע לטמא בגדים, שהנכנס שם טמא מיד דכתיב והבא אל הבית יטמא. אבל כבוס בגדים לא נאמר בו עד שישהה כדי אכילת פרס, דכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו ומוקי לה [בתורת כהנים] (מצורע פ"ה, ד"ה) בשוהה כדי אכילת פרס, ושיערו חכמים שיעור אכילה אחת כדי חצי ככר זה. ואע"ג דלר' שמעון לענין עירוב הוו בככר שלש סעודות, התם הוא דלגבי עירוב נתכונו כולם להקל, אבל כולהו קים להו דשיעור סעודת אכילה אינו פחות משיעור חצי ככר [זה] וזהו אכילת פרס שנזכר בכל מקום, על [שם] שהוא פרס הככר הזה. נמצא ככרו של ר' יוחנן בן ברוקא הנקח בפונדיון ששה ביצים שהרי הוציא מחציתו לחנוני כמו שאמרנו. לפיכך נמצא לדידיה שהפרס היינו שלשה ביצים, וככרו של ר' שמעון יש בו שמונה ביצים שהרי הוא שליש הקב, והקב יש בו עשרים וארבעה ביצים, נמצא חצי ככר זה ארבעה ביצים והוא הפרס. ולענין פסק הלכה, רש"י ז"ל פסק כר' שמעון, שהוא ז"ל פירש בפסחים אכילת פרס היינו ארבעה ביצים ונראה שפסק כן מפני שר' יהודה ור' יוסי יש להן כר' שמעון, דתניא התם בפרק כיצד משתתפין (פ"ג, א') כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שתי ביצים שוחקות. שיער ר' שתי ביצים ועוד, וכמה ועוד, אחד מעשרים בביצה. כלומר ר' יהודה שיער בביצים קטנים ור' יוסי שיער בביצים גסים, ושניהם כר' שמעון דאמר פרס ארבעה ביצים והילכך הוה ליה ר' יוחנן בן ברוקא יחיד לגבי רבים והלכה כרבים. אבל הר"ם במז"ל כתב דאכילת פרס שלשה ביצים, וכר' יוחנן בן ברוקא, ונראה שפסק כן מפני שאמרו שם גבי ההיא ברייתא דר' יהודה ור' יוסי, אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא זו דברי ר' יהודה ור' יוסי, אבל חכמים אומרים כביצה ומחצה שוחקות כלומר זהו חצי פרס. ואמרינן מאן חכמים, ר' יוחנן בן ברוקא פשיטא, שוחקות איצטריכא ליה דלא תנן. אלמא מדקאמר רפרם משמיה דרב חסדא אבל חכמים אומרי', שמע מינה דכותיה סבירא להו, ולהכי קרי ליה חכמים ואתו לאשמועינן דאכילת פרס וחצי פרס בביצים שוחקות, והילכך נמצאת אכילת פרס שלשה ביצים שוחקות כנ"ל.
<h2>דף צה.</h2>
ומן הדברים שאוסרין בספיקן בכל מה שהוא ההיתר, איסור קבוע שנודע וניכר מקומו. ואע"פ שהאיסור מן הדברים שאינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן, דתניא (צ"ה, א') תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור ובנמצא הלך אחר הרוב. לפי שכיון שמקומו ניכר אמרינן ביה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל אם לא היה מקומו ניכר ונודע, אין אומרין בכי הא קבוע, דהיינו כל ביטולי האיסורין, אלא אם כן האיסור שנתערב דבר שבמנין או בריה או חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין, אי נמי בעלי חיים וכמו שכתבנו למעלה, [דכל אלו מתוך חשיבותן] אינן בטלין, וכיון שאינן בטלין, הוו להו בתוך תערובתן קבועין וכמחצה על מחצה דמו. ומה שאמרו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, הני מילי בשלקח הוא מן הקבוע לפי שהספק נפל לו בקבוע, אבל אם לקח אחר מן הקבוע, ונפל מידו, או שהניחו במקום חוץ ממקום קביעותו ולא נודע אם מן ההיתר המרובה, או מן האיסור המועט, אין זה קבוע, שהרי לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בפורש, ובכל כי הא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, והיינו סופא דתניא (שם) ובנמצא הלך אחר הרוב. ואע"פ שדלתות מדינה נעולות ואין בשר נכנס למקום זה אלא מאותן חנויות, וכל שבא לכאן מאותן חנויות בא, אפילו הכי מותר [כדאמרן], דהא לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בדפריש, וכדאמרינן בשילהי פרק קמא דכתובות (ט"ו, א') אמר ר' זירא אע"פ שדלתות מדינה נעולות. והני מילי בשלא ראינוהו יוצא מן המקולין, אבל ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין הרי נפל לנו הספק בקבוע, ואסור. וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים (ט', ב') תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל, היינו תשע חנויות, פרש, ואתא עכבר, היינו סופא ובנמצא הלך אחר הרוב. ועוד אכתוב יותר מזה בסוף השער השני של בית זה בע"ה.
<h2>דף צו:</h2>
ויש איסור שאינו אוסר תערובתו בפליטתו ואפילו חד בחד, והן שלשה מינין, האחד גופו של גיד הנשה, והשני ביצה של עוף טמא, והשלישי כל האיסורין הפגומין, ויתר עליהן זה שאפילו נמחה גופו של איסור בתוך ההיתר אינו אוסר תערובתו וכמו שיתבאר. גיד הנשה כיצד, שנינו בפרק גיד הנשה (צ"ו, ב') ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה, כבשר בלפת. ואמרינן עלה בגמרא (צ"ט, ב') מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אין בגידין בנותן טעם. ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא הוה יתיב ר' יהודה בר ביזנא אבבא אמר ליה מאי אמר לך, אמר ליה שרייה ניהלי אמר תני ועייל קמיה אמר ליה זיל אימא ליה לההוא דיתיב אבבא, לא תצערן, אין בגידין בנותן טעם. כי אתו לקמיה דר' אמי משדר להו לקמיה דר' יצחק דמורי להיתירא משמיה דר' יהושע בן לוי, וליה לא סבירא ליה, והלכתא אין בגידין בנותן טעם. ומיהו דוקא פליטתו, אבל גופו של גיד אם לא נמחה ואינו מכירו, אוסר את כל הגידין וכמו שכתבנו למעלה דבריה היא ובריה לא בטלה. ואם נמחה גופו צריך הוא ששים, דאע"ג דעץ הוא, התורה אסרתו. ואיפשר שבטל ברוב דכיון דלעולם אינו נותן טעם ואפילו בשאינו מינו, לא אסרוהו לעולם כל שהוא מעורב ברוב היתר, ואינו דומה לשאר האיסורין שהצריכו ששים לבטלן ואפילו במינן, דהתם הוא דאסרו מינו, משום דכנגדו בשאינו מינו, נותן טעם, אבל כאן שאינו נותן טעם כלל ואפילו בשאינו מינו, לא החמירו עליו והעמידוהו על דינו לבטלו ברוב. ופליטת הגיד שאמרנו שאינו אוסר תערובת, הני מילי גופו של גיד דעץ בעלמא הוא, אבל שומנו וקנוקנות שבו אע"פ שאינן אסורין אלא מדרבנן, ומשום לתא דגיד, אוסרין הן תערובתן כשאר האיסורין של דבריהם. ותדע לך, מדגרסינן [בפרק] גיד הנשה (צ"ז, ב') הנהו אטמאתא דבשרא דאימלחן בי ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסר ורב אחא שרי. אתו ושיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי. וקא מפרש טעמא משום דמליח אינו אלא כרותח דצלי, ורותח דצלי אינו אוסר באיסורין שאין מפעפעין אלא בכדי קליפה, וכמו שכתבנו למעלה, ורבינא שהיה אוסר הכל, היה סבור שהמליח כרותח דמבושל. מכל מקום מדברי כולם נלמוד שאלו נתבשלו עמו, היה אוסר את תערובתו, ועל כרחנו לאו מחמת גופו של גיד קאמרי, דהא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם וכן פוסק התלמוד (צ"ט, ב'). ורבינא דבתרא הוא והוא שהיה סוף הוראה, וכן מר בר רב אשי היאך סבירא להו דלא כהלכתא, אלא על כרחנו אינו אלא מחמת שומנו של גיד וקנוקנות שבו. ועוד דאמרינן התם (צ"ז, א') אמר רבא השתא דאמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים, מין ושאינו מינו והיתירא, בטעמא, היכי דמי כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין. מין ושאינו מינו ואיסורא, כגון בשר בחלב ואיכא קפילא, טעים קפילא. מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמיה, כגון שמנינות דגיד הנשה, אי נמי בשאינו מינו וליכא קפילא, בששים. כך הגירסא ברוב הספרים, וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן כתבה הראב"ד ז"ל אלמא שמנינות דגיד צריך שיעור לבטל טעמו. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו, דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם, אף שומנו אינו אוסר אחרים בתערובתו בפליטתו, דכיון דשומנו של גיד אינו נאסר אלא משום גזירת גיד, והגיד אינו אוסר תערובתו, האיך נגזור בשומנו שהוא טפל לו לאסור בתערובתו, ולא יהא טפל חמור מן העיקר, ולא יהא יפה כח הבן מכח האב, ועוד דמאי איכא למיגזר, דבשלמא באכילת גופו של שומן, איכא למיגזר אטו אכילת גיד עצמו, אבל תערובתו מאי איכא, אי שרית טעמו של שומן אתי למישרי טעמו של גיד עצמו, לישרי ולישרי דהא אין בגידין בנותן טעם. ועוד מביאין ראיה מדתנן בפרק גיד הנשה (פ"ט, ב') גיד הנשה נוהג בחולין ובמוקדשין. ואקשינן עלה בגמרא (שם) פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מינה, ואתינן לאוקומה כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא, ואקשינן וסבר תנא דידן אין בגידין בנותן טעם, והתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה, ואם איתא מאי קושיא דלמא ההיא משום שומנו של גיד ולעולם אין בגידין בנותן טעם, ואינה ראיה שכבר תירץ רת"ם ז"ל דאם איתא לא הוה מפיק ליה בלשון גיד. ומקשים עליו מדתניא (צ', ב') העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר ואוקמה רבינא התם בריש פרק גיד הנשה (צ"א, א') בשומנו של גיד, ולי נראה דלא קשיא ליה מההיא מידי, דהתם אע"ג דלא איצטריך אלא לשומנו של גיד, מכל מקום אף הגיד בכלל דאף הוא ישרף לששה עשר עם שומנו, אבל כאן שאין הדין כן בגיד עצמו, אם איתא דאין בגידין בנותן טעם לא הוה מפיק ליה לשומן בלשון גיד. ומכל מקום אין תירוצו של רבינו תם ז"ל מחוור כל הצורך, דהא אמר רב נחמן (צ"ז, ב') גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין וההיא משום שומנו קאמר דהא אין בגידין בנותן טעם. ואיפשר דרב נחמן סתמא קאמר, לכשתמצא לומר יש בגידין בנותן טעם, צריך ששים כנגד כל הגיד ושומנו, ולכשתמצא לומר אין בגידין בנותן טעם, צריך ששים כנגד השומן לבד ומשום דלא מעייל נפשיה בפלוגתא אמר גיד הנשה סתם. אבל לעיקר ראייתם יש לי לומר דאינה ראיה, דכיון דאשכח אוקימתא רויחא לא דחיק נפשיה לאוקומה בשומנו של גיד, ומכל מקום ראיות שכתבתי מכריעות כן, דאף בשומן ובקנוקנות בעינן שיעור ואוסרין הן תערובתן כשאר איסורין של דבריהם שכבר נאסרו.
איסור שנתערב בהיתר אע"פ שמכירו וזורקו אוסר את תערובתו בפליטתו אם אין בהיתר ששים כנגד כל חתיכת האיסור. דתנן בפרק גיד הנשה גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם אם אין מכירו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. אלמא אע"פ שחתיכות האיסור בעין ומכירן וזורקן אפילו הכי כל שאר החתיכות אסורות אם אין בהן כדי לבטל טעם חתיכת האיסור וכן בגיד הנשה. ומכל מקום לענין גיד הנשה אין הלכה כמשנתנו דמשנתנו כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם ואנן קיימא לן כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם כמו שיתבאר בשער זה.
ועתה נבאר אם יש הפרש בין שהאיסור וההיתר שניהם חמין כשנוגעין זה בזה, ובין שהאחד חם והשני צונן, ואם יש הפרש בין שהחם למעלה והצונן למטה ובין שהצונן למעלה והחם למטה. גרסינן בפסחים בפרק כיצד צולין (ע"ה, ב') איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור, צונן לתוך צונן דברי הכל מותר, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם, רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר וקיימא לן כשמואל דתניא כוותיה. דתניא (ע"ו, א') חם לתוך חם וכן צונן שנפל לתוך חם אסור. חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח. ואקשינן חם לתוך צונן מדיח, כיון דחם הוא אי איפשר דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי, ופרקינן אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן תוך צונן מדיח. וכבר ביארנו דמליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח, ולפיכך דינו לענינין אלו כחם בין שנפל הוא על הצונן או שנפל הצונן עליו. דאמרינן התם (שם) תני אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אוסר, חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח. ואקשינן חם לתוך צונן כיון דחם הוא אי איפשר דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי, אלא אימא חם לתוך צונן קולף, צונן [לתוך צונן] מדיח. ואמרינן עלה אמר רב איקא מפשרוניא אמר רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל אמר רבה לא אמרן אלא שאינו נאכל מחמת מלחו, אבל נאכל מחמת מלחו לא.
<h2>דף צז.</h2>
ועתה אבאר שיעורי התערובות והכשירן לפי שאין כל האיסורין שוין באיסורן והכשרן, כיצד מין במינו אינו בטל לעולם לר' יהודה, דתנן בזבחים פרק התערובות (ע"ז, ב') דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר. נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים, נתערב בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם. וקא מפרש ר' יוחנן במנחות פרק הקומץ לאכול דבר שאין דרכו לאכול (כ"ב, א') דר' יהודה ורבנן שניהם מקרא אחד דרשו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר, רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה, ור' יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו בטל. ואיכא מאן דפסק כר' יהודה מדאיפליגו אביי ורבא (ע"ז ס"ו, א') דבתראי נינהו בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירא דשערי, מר אמר במשהו בתר טעמא אזלינן והוה ליה מין במינו ובמשהו, ומר סבר בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ובששים, אלמא תרווייהו סבירא להו בעלמא דאיכא טעמא ושמא, דמין במינו בכל שהוא כר' יהודה. ואין דבריהם עולין יפה, אלא קושטא דפסקא דקימא לן כרבנן. דגרסינן בפרק בתרא דע"ז (ע"ג, ב') רב ושמואל דאמרי תרויהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרויהו, כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם. וכל רב ושמואל, ור' יוחנן וריש לקיש, הלכה כר' יוחנן וריש לקיש, דהא קיימא [לן] בכל מקום דכל רב [ור' יוחנן] ושמואל ור' יוחנן, הלכה כר' יוחנן. ואי משום דרב ושמואל לגבי ר' יוחנן רבים נינהו, הא איכא ריש לקיש דקאי כר' יוחנן. ועוד דהא ר' יהושע בן לוי הכין סבירא ליה דהא פסק בפרק גיד הנשה (צ"ח, א') דכל איסורין שבתורה בששים, ויליף לה מן הזרוע בשלה, [וזרוע בשלה] מין במינו הוא אלמא ר' יהושע בן לוי אפי' במין במינו קאמר. ועוד דר' אליעזר בן יעקב אמר בזבחים פרק התערובות (ע"ט, ב') גבי חרסן של זב ושל זבה, דמין במינו בטל וקיימא לן דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד דתלמודא פסק הכין בפרק בתרא [דע"ז] דגרסינן התם גמרא כל שהוא בהנאתו בנותן טעם (ס"ט, א') רב אחאי שיער חלא בחמשין ושמואל בר רב חייא שיער בששים והלכתא בששים, וכן לכל האיסורין שבתורה. ומשמע דאפילו מין במינו קאמר מדאמר לה סתם. ורבא נמי הכין סבירא ליה דגרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ז, א') אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים, מין בשאינו מינו והיתירא בטעמא. מין בשאינו מינו ואיסורא בקפילא, ומין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא בששים, אלמא מדמפרש להו משמע ודאי דהכין סבירא ליה. וגרסינן נמי בפרק התערובות (זבחים ע"ט, א') אמר רבה אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא. מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא היכא דאיכא חזותא במראה. ומין במינו ברובא דקאמר, מדאורייתא קאמר, אלמא לית ליה דר' יהודה, דאילו לר' יהודה אפי' מדאורייתא לא בטיל דמדם הפר ומדם השעיר יליף [לה] כדאמרן. ופלוגתא דאביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירי דשערי, בחמרא חדתא דיין נסך וחמירא דטבל היא, דלכולי עלמא הני תרתי במשהו נינהו, וטעמא כדמפרש התם בפרק בתרא דע"ז גמרא אלו אסורין ואיסורן בכל שהן (ע"ג, ב'). וכן פסק רת"ם ורוב כל הפוסקים ז"ל.
<h2>דף צז:</h2>
וכשמשערין אין משערין באומד במה שפלטה חתיכת האיסור אלא בכל החתיכה משערין. דגרסינן [התם] בפרק גיד הנשה כחל כל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא בששים וכחל מן המנין. אמר רב יצחק בר [רב] משרשיא וכחל עצמו אסור נפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת אוסר. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפק מיניה משערינן, פשיטא דבדידיה משערינן, דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן. אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור, כלומר אחר שאנו רואין כאלו יצא כל החלב שבו, ופרקינן כיון דאמר רב יצחק וכחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכת נבלה. ומכאן אנו למדין לכל האיסורין שאין משערין באומד כמה פליטתו אלא בכולו אנו משערין ואפילו באיסורין של דבריהן ככחל. ומיהו הראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו אלא בכחל וכדומה לו שאינו חוזר להיתרו הראשון. וכדאמרינן וכחל עצמו אסור, אבל כל דבר שחוזר להכשירו ככף חולבת שנתחבה בקדרה של בשר או בהיפך שחוזרת להכשירה בהגעלה, או בשר שנמלח ונאסר משום דם שחוזר להכשירו על ידי מליחה, אין משערין אלא במאי דנפק מיניה באומד יפה. וכן הורה למעשה וכתב וכבר נעזרתי בקבלה זו מפי הרב ר' יוסף אבן פליט ז"ל ומן הטעם הזה אמר לי, אלו דברי הרב ז"ל. ודבר זה נראה יפה, דהיאך אפשר שנשער בכולו ועשיתו כאילו כולו איסור והרי אתה מכשירו מידי איסורו במקצת גיעול או במקצת דם שאתה מוציא ממנו ונשאר השאר שבו מותר לפניך. אלא שקשה לי, שאם כן אף בכחל נאמר כן שאע"פ שאין לו הכשר לאחר שנפל לקדרה של בשר מכל מקום אינו אוסר אלא בחלב שבו, וחלב שבו הרי אתה ממרקו קודם שנפל [לקדרה] בקריעה ובטיחה, ואם כן היאך אתה רואה אותו כאילו כולו איסור, ועוד יש לתמוה דכיון שתלו הדבר בטענה שאין אנו יודעין כמה יצא ממנו מה לי חוזר להכשירו מה לי אינו חוזר, אלא לעולם אין משערין אלא בכולו וכן דעת רבותינו הצרפתים וכן דעת הרמב"ן ז"ל. אלא מיהו, היכא דנער בכף חדשה כזית חלב ואחר כך תחבה בבשר אין צריך אלא ששים בחלב שנבלע בה דהא ידעינן כמה הוי, וכן הדין אם נער כזית חלב בכף ישנה שאינה בת יומה, אבל אם היא ישנה ובת יומה, יש לומר דחזר כל [מה] שבלוע בתוך הכף מבשר בחלב כחתיכת נבלה ובכולה משערינן דמאי דנפק מינה לא ידעינן. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, דמסתברא דלא אמרינן בבלוע חתיכה עצמה נעשית נבלה ואין משערין בין בישנה בין בחדשה אלא במאי דבלעה לבד. וראיתי מי שהביא ראיה מהא דתניא (צ"ז, א') קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, דאלמא במאי דנפק מינה משערינן ולא בכולה קדרה. ואני אומר שאין ראייתם ראיה כלל, דההיא הא אוקימנא (שם) בדאיכא קפילא למיטעמיה והדין כך הוא באמת, דכל היכא דלא ידעינן מאי דנפק מיניה אי איכא קפילא וטעמיה וליכא טעמא אע"ג דליכא ששים בדידיה, מותר דכיון דליכא טעמא מידע ידעינן דלא נפק מיניה טפי מאחד בששים שבהיתר, והוא שלא נמחה שם גופו של איסור וכמו שאני עתיד לכתוב למטה באיסור שבטל בששים, אבל ליכא קפילא בכולה קדרה משערינן דמאי דנפק מינה לא ידעינן.
<h2>דף צח:</h2>
ומסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא, דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה. אבל ראיתי לר"ם במז"ל שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא, שהחמירו בספיקו. והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בקידושין [פרק] עשרה יוחסין [גמרא] אי זהו שתוקי (ע"ג, א') אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא דרוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין, ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא, אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין הודאין הא ספק האיסורין לא. ואין דבריו מחוורין אצלי, דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספיקא דאורייתא כודאי דאי לא אמאי איצטריך רבא לאורוכי בלישניה כולי האי, לימא מאי טעמא, הוה ליה ספק וספיקא מותר דבר תורה, דהשתא הוה כאיל כולהו ספיקי [דאיסורין] דאורייתא ומאי שנא ממזר דנקט, אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספיקי לא, וטעמא דממזר משום דרבייה קרא להיתירא וכדאמרינן לעיל מינה, תנו רבנן גר נושא ממזרת הולד ממזר דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת. מאי טעמא דר' יוסי, חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראל וחד למישרי ממזר לשתוקי, וחד למישרי שתוקי בישראל, קהל גרים לא איקרי קהל. ור' יהודה, כהנים ולוים מחד קרא נפקא, אייתר ליה חד לקהל גרים, ואיבעית אימא תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקי, לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא, ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא. ואיבעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו וטעמא דר' יהודה מהכא, הקהל חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר, אלמא מייתורי דקראי הוא דמייתינן ליה בין לר' יוסי בין לר' יהודה, הא בעלמא ספיקו כודאו. וכן פרש"י ז"ל וזה לשונו שכתב שם, ואבעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו דאי לא אייתיר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא, אלא הוה אמרינן ככל שאר ספיקי איסור, על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא ע"כ לשונו ז"ל. ואולי סבור הרב ז"ל דגלי קרא בממזר ספיקו מותר וגמרינן מינה לכל התורה כולה, ואינו מחוור דהא אמרינן בפרק קמא דקידושין (ל"ט, א') אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמר ליה ר' זירא לר' אסי והתנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר, אשתומם כשעה חדא אמר ליה אימור כך נאמרה הלכה, ספיקא מותר ודאה אסור. שמעינן מהא דלהתיר ספיקה בחוצה לארץ הוצרכה הלכה ליאמר כך מפורש בסיני, הא לאו הכי, כל מקום שנאסרה ודאה אף ספקה אסורה ובארץ ישראל אף ספיקה אסור דבר תורה, ויש לומר דכי הוצרכה הלכה במקום דאיתחזק איסורא, דבעלמא אסור דבר תורה והכא שרי אבל היכא דלא איתחזק איסורא ספיקו מותר. ומכל מקום אי איפשר, שאם כן אשם תלוי למאן דאמ' לא בעינן חתיכה משתי חתיכות היכי משכחת לה, והא ספיקו מותר לכתחלה, ואשם היכי מיחייב, ואע"פ שסתם מתניתין דפרק כל היד המרבה לבדוק (נדה י"ד, ב') כמאן דאמר בעינן חתיכה משתי חתיכות, הא תנא דברייתא לא בעי חתיכה משתי חתיכות, ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספיקא דאורייתא אסור (דאורייתא] או לא, ולתנא דברייתא שתוקי אסור לבא בישראל, אין אלו אלא דברי תימא. ותדע לך עוד מדאיבעיא לן בפרק קמא דחולין (י"א, א') מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר ורבא, ואתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו, וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, אלא משום דאמרינן זיל בתר רובא, וכן מפרה אדומה, ואם איתא, מאי ראיה מהני לרובא דעלמא דהא בכל כי הני אפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טרפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שריה, אלא ודאי מסתברא דספק דאורייתא לחומרא מדבר תורה הוא ולא מדבריהם.
<h2>דף ק.</h2>
שנינו במסכת תרומות בפרק בצל שנתנו לתוך עדשים (מ"ח), דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים, אם יש [בו] משקל של עשרה זוז ביהודה, שהן חמש סלעים בגליל. פי', בשנתערב גופו של דג טמא בתוך גרב של דגים טהורין, דאוסר את השאר משום בריה, דאילו מחמת פליטתו בטל הוא בששים כשאר האיסורין וכמו שכתבנו, וכדתנן (צ"ו, ב') בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר והרוטב בנותן טעם, אלא בשנתערב בגרב גופו של דג אסור שלם, דאוסר את כולן משום דבריה לא בטלה, וכן פירש רבנו שמשון ז"ל, ואם יש בדג האסור משקל חמש סלעים, אוסר כל הגרב שמחזיק סאתים. וכתב רבינו שמשון ז"ל, שבירושלמי מפרש שהוא אחד מתשע מאות וששים, וקאמר בירושלמי (תרומות פ"י, ה"ה) הורי ר' יוסי [בר בון] בעכברא אחד לאלף. כלומר מצא אחד לאלף והתיר. וכתב רבינו שמשון ז"ל, דהוא הדין לתשע מאות וששים שהיה מתיר, והאי דבעי שיעורא [רבה] כל כך, משום דבריה לא בטלה. ומכאן יש ללמוד דאע"ג דאמרינן בריה לא בטלה, בתשע מאות וששים בטלה. ואין ללמוד מכאן לשאר האיסורים שאמרו שאוסרין במשהו כגון דבר שיש לו מתירין, שהרי אמרו (ביצה ג', ב') דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, ובבעלי חיים אמרו (זבחים ע', ב') שור הנסקל שנתערב בין השוורים אפי' אחד בריבוא ימותו כולן, ובסתם יינן שאוסר [במשהו, אמרו] בתוספתא (ע"ז פ"ח, ה"ב) דטיפה אחת של יין נסך אסורה ואוסרת כל יין שבחבית ושבבור.
ומיהו דוקא בעודו שלם ולא נתרסקה צורתו, הוא דאינו בטל, ואפילו מת. אבל אם נתרסק ונחתך ממנו קצתו, תו לא מיקרייא בריה ובטלה היא בששים כשאר האיסורין. שאינה קרויה בריה אלא כשהיא שלמה, ואין צריך לומר שאין פליטתה אוסרת תערובתה משום בריה, שאין הטעם בריה. וכדתנן גבי גיד הנשה (צ"ו, ב') אם אינו מכירו כולן אוסרין והרוטב בנותן טעם. וכשהוא מרוסק עד שנפסדה צורתו, נמי אמרינן במסכת מכות (ט"ז, ב') ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלים לכזית לוקה שש, וחי דקתני התם, היינו שלם, ואפילו מת. ואמרינן נמי במסכת מעילה (ט"ז, ב') לוקה על אכילת שאר שרצים שאינן מובדלין בכזית בשאינן שלמים. פי' מובדלין, שמונה שרצים שהבדילן הכתוב לטמא משאר שרצים כדכתב אשר הבדלתי לכם לטמא אלמא אינו קרוי בריה אלא בשלימה. והא דתנן האיברים אין להם שיעור, אע"פ שאין בהן כזית כמו שיש בהן כזית, לענין טומאה קאמר אבל אכילתה עד שיהא בהן כזית, כדאיתא בירושלמי (נזיר פ"ו, ה"א) והרי איברי בהמה טהורה מטמאין כל שהן ואכילתן בכזית, והכין הוא ודאי, דבהדיא תנינן בה הכין, דתנן התם בפרק ראשון של מסכת אהלות (מ"ז) האיברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת, ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן, אלמא לענין טומאה שנינו, אבל לענין אכילה עד שיהא בו כזית בשר. ודוקא בשאר שרצים, אבל בשמונה שרצים המטמאין, שטומאתן בכעדשה, אכילתן נמי בכעדשה לענין מלקות, כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (שם). וכן הדין לאיברים שלהן שמטמאין בכל שהן, אף איסור אכילתן כן. ודוקא במיתתן, אבל בחייהן, כיון שאינן מטמאין כך, בשרץ אינו לוקה [עליו] בפחות מכזית. דגרסינן התם (שם) אמר רב יהודה אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית, מאי טעמא אכילה כתיבא בהו, והא תני ר' יוסי בר חנינא קמיה דר' יוחנן, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, פתח הכתוב באכילה, וסיים בטומאה, מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. וקלסיה ר' יוחנן, אמר רב יוסף לא קשיא, כאן במיתתן כאן בחייהן. ואקשינן על ר' יוחנן דקלסיה, מיתיבי האיברין אין להן שיעור ואפילו פחות מכזית נבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין, ואמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית אמר ליה במובדלין דבר הכתוב, פי' הא דקלסיה ר' יוחנן, בשרצים הטמאין קאמר שהן מובדלין לטמא, ומה טומאתן במיתתן בכעדשה, אף אכילתן בכעדשה. והא דאמר ר' יוחנן בכזית, בשאר שרצים. ומכל מקום אלו ואלו אין רואין האיברין שלהן ככולן לאסור [כל] תערובתן כמותן, שלא נאמרו דברים אלו אפילו בשרצים המובדלים, אלא ללקות על אבר שלהן אע"פ שאין בו כזית בשר, כאילו יש בו כזית. והרמב"ן ז"ל כתב, בנחתך ממנו אבר, בעיא ולא איפשיטא במסכת נזיר גבי מלקות, והוא הדין לאיסור. ומיהו בריה דלא בטלה דרבנן הוא ולקולא ואין צריך לומר מרוסק ונחתך ממנו אבר שנשמתו תלויה בו, דודאי בטלה. ונמצא בתשובה לרבינו הגדול ר' יצחק ז"ל, אם נמצא מכל הרמשים בקדרה, בין שנפל בחמין בין שנפל בצונן, אם נפסק מאותו שרץ, שיעורו בששים כשאר האיסורין שבתורה. ונשאל גאון ז"ל בעכבר שנפל לשמן של בית הכנסת, ואמר אם השרץ נימוח בשמן, משערין ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה, ואין צריך לומר להדלקה, ואי צונן הוא, מעבירו במסננת ושרי אפי' באכילה ולא בעי ששים. ולגבי נרות בית הכנסת אם הוא מענין שאסור, אסור בהדלקה, משום שנא' הקריבהו נא לפחתך ע"כ. ולקמן נאריך יותר בע"ה בדין זה שאמר הגאון בעכבר שנפל לקדרה רותחת, אם אוסר תערובתו בפליטתו אם לאו.
ובאיזה אורח, אם תאמר בפני אורח ישראל, והלא נבלה אינה ראויה להניח בפני ישראל ואם תאמר בפני אורח גוי והלא אף בשר בחלב בדבר שבמנין אוסר בכל שהוא, ואע"פ שאינה ראויה להתכבד [בה] בפני שום אורח שהרי אסורה היא בהנאה, ואם תאמר שלא אמרו אלא כל שכמוה ראויה להתכבד בה בפני האורחין, אכתי תקשי לן, דהא תניא ביבמות פרק הערל (פ"א, ב') חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין, כולן אסורות. חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות, כולן מותרות. ואמאי מותרות, דהא אף [היא] שכמותה ראויה להתכבד בפני האורחים, תירצו בספר התרומות שכל חתיכה שאם תתבטל בתוך ההיתר תהיה ראויה להתכבד בפני האורחים ישראלים, חשובה היא זו ואינה בטלה. ולפיכך חתיכת בשר בחלב לכשתתבטל מותרת היא לכל, ולפיכך אם חתיכה חשובה היא אינה בטלה. ולפיכך חתיכת חטאת טהורה שנתערבה באחרות של חולין כולן אוסרות, שהרי אם תתבטל ראויה היא להתכבד בפני אורחים ישראלים, שהרי חזרה להיות כחולין שנתערבה בהן, אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות חטאת טהורות, כולן מותרות שהרי לכשתתבטל לגבי החתיכות של חטאת טהורות, חזרה להיות כחטאת טהורה, ואסורה לזרים ולכל אדם חוץ מזכרי כהונה בלבד, ומשום זכרי כהונה בלבד לא חשבינן לה ראויה להתכבד בפני האורחים.
ומכל מקום חתיכה הראויה שאינה בטלה מצד חשיבותה, אם לאחר מיכן נחתכו החתיכות וחזרו חתיכות שאינן ראויות, חזרו והותרו ברוב או בששים, כשאר האיסורין שהרי בטל חשיבותה, וכדתנן בפרק אחרון של מסכת ערלה (מ"ח) נתפצעו האגוזין נתפרדו הרמונים, נפתחו החביות, נחתכו הדלועים, נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתים. ודוקא בשנחתכו בשוגג, אבל במזיד הרי הן אסורות כמו שהיו, דתניא בגיטין פרק הניזקין (נ"ד, ב') נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר' מאיר, כלומר דר' מאיר קניס שוגג אטו מזיד. ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומר', בשוגג יעלו במזיד לא יעלו, כלומר דר' יוסי לא קניס שוגג אטו מזיד אבל מזיד גופיה קניס ואפי' בדרבנן דהא הכא חד בתרי בטיל, ורבנן הוא דגזור, ואפילו הכי קניס ר' יהודה. וקיימא לן כוותיה, חדא דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ועוד, דהוו להו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון רבים לגבי ר' מאיר, ותניא בתוספתא דמסכת תרומות (פ"ח, הי"ד) חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף, כולן אסורות, והרוטב בנותן טעם. אם נמחת הרי זה בנותן טעם וכל שכן הרוטב של חתיכה הראויה שהוא בטל בששים, וכדתנן במתני' (צ"ו, ב') חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות, בזמן שמכירה כולן מותרות והרוטב בנותן טעם. ובזמן שאין מכירה כולן אסורות והרוטב בנותן טעם.
<h2>דף קד.</h2>
איסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא כיצד, שנינו בברייתא (תוספתא תרומות פ"ו, הט"ו) שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו, אני אומר חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואיתמר ביבמות עלה בפרק הערל (פ"ב, א') אמר ר' שמעון בן לקיש והוא שרבו חולין על התרומה, ור' יוחנן אמר אפילו לא רבו חולין על התרומה. דר' שמעון בן לקיש בעי ריבויא אפילו בדרבנן, ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן. ואקשינן ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן, והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה נטל סאה ונתן סאה, נטל סאה ונתן סאה, כשר עד רובו, מאי לאו דנשתייר רובו, ופרקינן לא, דלא נישקיל רובו. ואיבעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, אלמא משמע מיהא דכל בדרבנן בריבויא מיהא סגי. ואיכא למידק והא שומנו של גיד דרבנן ובעינן ששים וכדכתבינן לעיל, וכן סתם יינן, ותרומת תאנים נמי דרבנן, ובעינן מאה כתרומה דאורייתא, וכדתנן (תרומות פ"ד, מ"י) ליטרא קציעות שנדרסה על פי הכד, ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו לא יעלו, וכתב הרמב"ן ז"ל דהכא באיסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא, כגון שאובה דרבנן וכגון חלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ שאין להן עיקר בדאורייתא כלל, אבל שומנו דגיד דנאסר משום לתא דגיד, ואי נמי משום [לתא] דחלב דאורייתא, לא. אי נמי סתם יינן משום ודאי יינן, ועוד שהחמירו עליו יותר משאר איסורין ועשאוהו כיין נסך עצמו, ואי נמי תרומה [דרבנן] בארץ שאסרוה משום תרומה דאורייתא, בכל כי הא בעינן שיעורא כשל תורה. אבל איסורין של דבריהן שאין להן עיקר בדאורייתא, בטלין ברוב וזהו שהקלו בתרומת חוצה לארץ לבטלה ברוב, וכדאמרינן בבכורות פרק עד כמה (כ"ז, א') תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב [ואפי' לאוכלה זר וכן חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב] כדמפורש בירושלמי בפרק בתרא דחלה (ה"ד) והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ וגבינה של גוים, ואע"פ שחששו לתערובת איסור של תורה, אינה אלא גזירה, וכן בישולי גוים בטלין ברוב. והיינו דהקלו [בחלת] חוצה לארץ לאכול אותה עם הזר על השלחן בחוצה לארץ, מה שאין כן בחלת חוצה לארץ בארץ, משום דבארץ כיון דאית ליה התם עיקר בדאורייתא החמירו בעלייתה, גזירה שמא תתערב בהם. אבל בחוצה לארץ התירו דליכא למיגזר, דאפילו תתחלף להם ותתערב עם החולין, לית לן בה הואיל ובטלה ברוב. והכין משמע בריש פרק כל הבשר (ק"ד, א'), וגרסינן נמי בירושלמי בסוף מסכת חלה (פ"ד, ה"ד) הורי ר' אבא בבוצרה שהיא צריכה רוב. אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת במאה ואחד אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן כלומר ואין חוששין לחילוף. ואין דברים אלו מחוורין בעיני כל הצורך, דברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בתרומת חוצה לארץ דוקא היא שנויה, מדפרכינן מינה בריש פרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א') למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, ופריק בתרומה בזמן הזה דרבנן ולא שני בתרומת חוצה לארץ ובכל זמן, ואפילו הכי משמע דאפילו לריש לקיש סגי ליה בריבויא, ויש לי לומר בהא, דמאי דמשני בפרק הערל שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, לאו למימרא דבעלמא סגי לן ברבייה באיסורי אכילה, אלא כדיניה בששים או במאה, ומקוה שאני דלאו איסורי אכילה הוא, שלא הלכו בשיעורין אלא בנותני טעמים ואע"פ שהחמירו במקצתן ביתר מכדי נתינת טעם כתרומה וערלה וכלאי הכרם, התם הוא שעיקר איסורן משום נתינת טעם והחמירו עוד בהן ביתר מכדי נתינת טעם. וכי מקשה לר' יוחנן ממקוה, מכל שכן קא מקשה ודחי שאני התם דכיון דאיכא למימר שאני אומר, אפילו בלא ריבויא נמי, הא לאו טעמא דשאני אומר, בריבויא נמי לא סגי אלא כדיניה. ומיהו ההיא דבכורות דמשמע דתרומת חוצה לארץ מבטלין אותה ברוב, וכן חלת חוצה לארץ וכדמשמע בירושלמי דאפילו אחד באחד, ראיה גדולה היא לרב ז"ל וכבר הורה זקן. ובודאי הכי מוכח התם מדאמרינן (בכורות כ"ז, א') ר"ה בריה דרב יהושע כי מיתרמי ליה חמרא דתרומה, רמי תרתי נטלי דחולין, וחדא דתרומה, מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא. ומיהו איפשר שלא הקלו אלא בתרומה וחלה שבחוצה לארץ בלבד, ולא בשאר האיסורין של דבריהם. וראוי לחוש ולהחמיר בהן להצריכן ששים כשאר האיסורין של דבריהם, וכן נראה דעת רבינו שמשון ז"ל כמו שאכתוב לפנינו בשער ביטולי האיסורין שהוא לאחר זה.
<h2>דף קח.</h2>
והא דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, יש אומר' דהיינו טעמא דלר' עקיבא דיליף מגיעולי גוים, או מבשר בחלב לאביי, משום דלא הוי אלא מה מצינו. וכן לרבנן דגמרי מקל וחומר דנזיר, משום דאין מזהירין מן הדין. ונראה שזו היא סברתו של הר' אברהם בר דוד ז"ל באיסור משהו שלו. וכן דעת מקצת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. ובשם רבינו יצחק ז"ל אמרו, דטעמו ולא ממשו דאמר ר' יוחנן דאין לוקין עליו, היינו כשאין מממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס הילכך אין לוקין עליו, אבל איסורא מיהא איכא דחצי שיעור דאורייתא, אבל טעמו וממשו כגון שיש כזית בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו. ולדידי קשיא לי דהא אביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו דאורייתא [דיליף ליה מבשר בחלב כדאיתא] בפרק כל הבשר (ק"ח, א') ואיהו משמע דסבירא ליה כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא, מדגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א') אמר ליה אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתניא המקפה של תרומה וכו' ודחינן מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, ואקשינן ליה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה [ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה] ונפלו אלו לתוך אלו, אני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היאך אמרינן שאני אומר, אלמא לא משמע ליה לאביי דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, ומינה דטעמו ולא ממשו לאו היינו שאין בו כזית בכדי אכילת פרס [וטעמו וממשו לאו היינו כזית בכדי אכילת פרס], ויש לי לומר דדילמא לבתר דשמעה סברה וההיא דטעם כעיקר דיליף מבשר בחלב לבתר דשמעה לההיא דכזית בכדי אכילת פרס אמרה. והא דגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ה) כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מאיסורי נזיר, דמיתי מינה ראיה לדברי רש"י ז"ל, יש דוחין דההיא במין במינו דלכולי עלמא מין במינו לרבנן חד בתרי בטיל מדאורייתא. ואין דבריהם מחוורין דהא דומיא דאיסורי נזיר קאמר ואיסורי נזיר מין בשאינו מינו הן, ובתוספות דחו חוץ מאיסורי נזיר ומאי דילפינן מינייהו קאמר, דהיינו מין בשאינו מינו, וגם זה דחוק. וההיא דשתי קופות נמי דמייתו ראיה לדברי רש"י ז"ל, דחו לה דההיא במין במינו היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל. ותדע, דעלה אמר ריש לקיש בפרק הערל (יבמות פ"ב, א') והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו ואי מין בשאינו מינו יסלק. ואם תאמר אי במינו, היכי פרכינן ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר, דהא במין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהא ברובא בטיל, י"ל דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא, אף במינו הוה לן להחמיר מדרבנן בדכוותה, ולא נימא שאני אומר, כן תירץ הרב בעל התרומות ז"ל, ולעולם טעם כעיקר דאורייתא. ותדע לך מדאמרינן בזבחים פרק התערובות (ע"ט, א') אמר רבה אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא, מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא. וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו בעינן ששים וכדאמר רבא בפרק גיד הנשה (צ"ז, ב') מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא בששים, אלא ודאי התם מדאורייתא קאמר ואפילו הכי קאמר מין בשאינו מינו בטעמא. וגם הראב"ד ז"ל כן כתב דטעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו, ולא אמרו חד בתרי בטיל אלא במין במינו. אלא דבמין בשאינו מינו לענין מלקות, פעמים לוקה פעמים אינו לוקה. כיצד, כזית בכדי אכילת פרס כל שאוכל כזית מן האיסור לוקה לדברי הכל, פחות מיכן אסור ואין לוקין עליו לדברי הכל, דילפינן לה מנזיר לרבנן או מגיעולי גוים לר' עקיבא ואין מלקין לא על ההיקשות ולא על קל וחומר. וכן כתב גם משמו של הרב בעל ההלכות ז"ל דטעמו ולא ממשו דאורייתא וקא מייתי [ראיה] מדר' יוחנן דאמר (ע"ז ס"ז, ב') טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם איתא דאיסורא נמי דאורייתא ליכא, אינו לוקה צריכא למימר. והרמב"ן ז"ל כתב כדברי רש"י ז"ל, וכתב דמדאורייתא תרתי בעינן טעמו וממשו, הא ממשו ולא טעמו כגון מין במינו ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מין בשאינו מינו שאין ממש האיסור לא בעין ולא במעורב אלא שנתבטל לגמרי, כגון טיפת יין שנפלה במים [הרבה] ונתבטלה לעולם אין לוקין עליו, ואינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן. וההיא דאמר רבה מין בשאינו מינו בטעמא, בטעמו וממשו הוא, ותדע דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוו מדאורייתא, כדיליף ליה בברייתא מאיסורי נזיר בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א'), דהא בפרק כל הבשר (ק"ח, א') ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לא הוה גמיר לה אלא מבשר בחלב שלא כסוגיא דפסחים. ומיהו נראה דהא לאו ראיה היא, דדילמא אביי אכתי לא הוה שמיעא ליה ברייתא דפרק אלו עוברין, ובעא למילף מבשר בחלב ודחי ליה רבא דאי מהא לא תגמר דחדוש הוא, ודרך בישול אסרה תורה ולעולם רבא טעם כעיקר דאורייתא סבירא ליה וכברייתא דפרק אלו עוברין. ומכל מקום לענין פסק הלכה, אנו על מי נסמוך בא ונסמוך על רת"ם ורבינו יצחק ובעל ההלכות והראב"ד זכר כולם לברכה, שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה. והילכך חתיכת נבלה וכיוצא בה שנפלה לקדרה של ירקות, או [חתיכת] בשר שנפלה לקדרה של חלב או בהיפך, וכן כף חולבת בת יומה שנער בה קדרה של בשר או בהיפך, וקודם שהספיק לשער אם יש בו כדי לבטל טעמו נשפך או נאבד קצתו, אסור מספק, דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. אבל אם חתיכת נבלה נפלה לקדרה של בשר שחוטה ויש בחתיכות של היתר כדי לבטלה ברוב, ונאבד או ניטל קצתו קודם שעמדנו על בירור שיעורו הרי זה מותר לדברי כולם. וכן בכל מין ומינו, דמין ומינו לדברי הכל בטל ברוב דבר תורה אלא שהחמירו עליו מדבריהם להצריך בו ששים כאיסורי תורה וספיקא דרבנן לקולא. ויראה לי שאם נפל לתוך מינו ושאינו מינו, הולכין בו להקל כל זמן [שנתברר לנו] שרבה ההיתר שהוא מינו עליו, דהא קיימא לן במין ומינו ושאינו מינו רואין את מינו כמי שאינו, והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, והוא הדין והוא הטעם כאן דאומרין רואין שאינו מינו כמי שאינו והשאר [מינו] רבה עליו ומבטלו. ומכל מקום כשההיתר והאיסור בפנינו ואי איפשר לעמוד על עיקר [שיעורו] אע"פ שהוא מאיסורין של דבריהם אסור והולכין בו להחמיר, שהרי כחל מדרבנן ואפילו הכי אמרו (צ"ז, ב') דבדידיה משערינן משום דמאי דנפק מיניה לא ידעינן.
ועתה אבאר חתיכת היתר שנאסרה כולה מחמת שקבלה טעם מן האיסור אם נעשית כולה כחתיכת נבלה לאסור תערובתה כשיעור כולה, או לפי חשבון האיסור שבלעה, וכיצד היא אוסרת שאר חתיכות של היתר, אם דוקא על ידי רוטב או אפילו בצלי ובמליחה. שנינו בפרק כל הבשר טיפת חלב שנפלה לחתיכה, אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור, נער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסורה. וגרסינן התם (שם) בגמרא, אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה, כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, לימא פליגא דרבא אדרב, דאמר רבא קסבר ר' יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סליק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, ופרקינן אי דנפל לרוטב רכה הכי נמי, הכא במאי עסקינן דנפל לרוטב עבה. הלכה זו רבו בה הפירושין ואין אחד מהן עולה יפה לפי דעתי. ונראה לי דרב אמתניתין דטיפת חלב שנפלה לחתיכה קאי, ומיהו לאו למאי דסבירא ליה לתנא דמתניתין קאמר, דתנא דמתני' לית ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל אלא כרבנן דאמרי בטיל, וסתם מתני' נמי דפרק גיד הנשה, כרבנן [אתיא] מדקתני (צ"ו, ב') גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר אלמא מין במינו בטיל. וההיא אפילו אין ברוטב כדי לבטל את הגיד קאמר, מדקתני בסיפא ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם, אלמא עד השתא לא איירינן ברוטב אם יש בו בנותן טעם אם לאו. והכא נמי תנא דטיפת חלב כרבנן סבירא ליה, ורב כר' יהודה סבירא ליה אלא רב לאו לתנא דמתני' קאמר אלא דמתני' דוגמא נקטה, והכי קאמר טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה ויש בה בנותן טעם באותה חתיכה כי הא דתנן במתני', חתיכה עצמה נעשית נבלה אמרי' ואין משערין בטיפת החלב לבדה אלא בכולה משערינן. ומיהו לרבנן כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ולמאי דסבירא ליה כר' יהודה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. ועל כרחין אית לן למימר הכי מדפרקינן אי דנפל לרוטב רכה הכי נמי, הכא במאי עסקינן דנפל לרוטב עבה, ואי לתנא דמתני' קאמר, היכי מצי למימר דמתני' דנפל לרוטב עבה, והא קתני נער את הקדרה אם יש בה ליתן טעם באותה קדרה, ואי מתני' ברוטב עבה ור' יהודה היא, למה לי נותן טעם בכל הקדרה דהא מין במינו הוא ואפילו באלף לא בטיל, אלא ודאי הכי קאמר חתיכה שקבלה טעם מן החלב כעין משנתינו חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואי נפלה לרוטב עבה למאי דסבירא לי כר' יהודה, אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. ועיקר חידושו דרב לומר דחתיכה עצמה נעשית נבלה דאפשר לסוחטו אסור, וכשמשערין משערין בכל החתיכה ולא במה שבלעה מן החלב. ועוד שרואין את החתיכה כאילו היא בשר נבלה ואין רואין אותה כאילו היא חתיכת חלב שנאסרה ממנה, ולא תאסור אפי' לר' יהודה אלא בפחות מששים כעין חלב שנפל לתוך קדרה של בשר. וזה חידוש לא שמענו ממנו עדיין והוא ענין נוהג בבשר בחלב בלבד, מה שאין כן בשאר האיסורין שאין רואין את ההיתר שנאסר מחמת קבלת טעם האיסור, אלא כאיסור האוסרו. והטעם בבשר בחלב, לפי שהאיסור בא משניהם ואין כאן איסור והיתר מעורבין זה בזה, אלא כל אחד ואחד אוסר את חברו ואיסורן מחמת עצמן והילכך חתיכה זו לגבי בשר מין במינו ולגבי חלב מין במינו, ומשום הכי נראה לי דלא אקשינן ומאי קמ"ל רב דמין במינו לא בטיל, הא אמרה רב חדא זימנא, דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו (ע"ז ע"ג, ב'), ואי לאשמועינן דחתיכה עצמה נעשית נבלה, הא אמרה חדא זימנא דהא אמר רב בפרק גיד הנשה (ק', א') גבי חתיכה, נבלה כיון שנתנה טעם בחתיכה, חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, משום דהכא טובא קמ"ל, דחתיכה עצמה נעשית חתיכת בשר נבלה ולא שתהיה החתיכה כחתיכת חלב שאסרה אלא כמין בשר אסור ויאסור כל חתיכות הבשר ואפי' הן אלף. ואקשינן ומאי קסבר רב, אי קסבר איפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית נבלה אלא קסבר איפשר לסוחטו אסור. דאתמר רב ור' חנינא ור' יוחנן דאמרי איפשר לסוחטו אסור, ושמואל ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו איפשר לסוחטו מותר, ואקשינן, וסבר רב איפשר לסוחטו אסור, והא איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר, ואי אמרת איפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי חלב נבלה הוא, כלומר ולרב דסבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, אפילו החלב נמי אסור שהרי חזר החלב הנבלע בבשר ונסחט ונפלט מן הבשר, והוה ליה כחלב של נבלה ואוסר כל החלב שביורה משום דהוה ליה מין במינו, ופרקינן לעולם קסבר רב איפשר לסוחטו אסור, והכא במאי עסקינן דנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מיפלט לא פלט וכגון דקדם וסלקו קודם שיוכל לחזור ולפלוט החלב שבלע, הא אם לא סלקו עד שיוכל לפלוט את החלב, אף החלב שביורה אסור, לפי שהחלב חזר להיות כחלב נבלה ולא כמיחל הבשר שאסרו וכמו שאמרנו, מה שאין כן בשאר האיסורין שאין ההיתר אלא כעין המין שאסרו, והרי זה כבשר בחלב וחלב בבשר, ואוסרין הבשר בכל שהוא והחלב בכל שהוא לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. מה שאין כן בשאר האיסורין, שאין רואין חתיכת ההיתר שקבלה טעם מן הדם אלא כאילו היא דם שאסרה וכן כל כיוצא בזה. ולפיכך לוקין על חצי זית בשר וחצי זית חלב, דגרסינן בפרק כל הבשר (ק"ח, ב') חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה רב אמר לוקין על אכילתו, ואילו בשאר האיסורין רוטב שנפלט מן הנבלה בתוך המים ואכל ממנו, אינו חייב עד שיאכל ממנו כל כך שיהא בו כזית משמנינות והרוטב של איסור לפי שאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים. ועל כן כתבו משמו של רבינו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות, דמים ורוטב שנפלט מן הנבלה אינו אוסר את הרוטב שבקדרה כעין רוטב של נבלה, אלא רואין אותו כדבר האוסרו כלומר שרואין אותו כבשר נבלה וכיון שיש בקדרה מים כדי ששים לבטל את הנבלה הרי הכל מותר, ואפי' לר' יהודה, שאין אומרים שיחזרו המים שנבלעו בתוך חתיכת הנבלה כמים אסורין, ואוסרין גם הרוטב והמים שבקדרה במשהו. ולפיכך מלח הבלועה מדם כגון שמלחו בו בשר ונתנוה בקדרה, אי נמי מלח שנמלח בה בשר נבלה ונתנוה בקדרה, אע"פ שטעם המלח נטעם ונרגש בתבשיל וטעמא לא בטיל, אפילו הכי אם יש ששים בקדרה, כשיעור כמות המלח הכל מותר ואפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה בכל האיסורין, לפי שאין רואין את המלח כמלח של ע"ז שאיסורה מחמת עצמה, אלא כדם או הנבלה שאסרוה, מה שאין כן בבשר בחלב שהכל חזר גוף אחד של איסור כמו שאמרנו. ולפיכך אם נפל בשר בתוך חלב וקדם וסלקו קודם שיספיק לפלוט החלב שבלע, אפילו אין ביורה ששים כנגד הבשר וטעמו קפילא ואין [כאן] טעם בשר, החלב מותר כיון שלא נמוח שם ממשו של בשר, ואין כאן אלא פליטתו ולא ידענו כמה הוא, סומכין על הקפילא להקל אפי' בפחות מששים וכמו שיתבאר עוד בשער הזה בע"ה. אבל אם לא הספיק לסלקו עד שיוכל לפלוט החלב שבלע, אע"פ שטעמו קפילא ואין בו טעם בשר כלל, אפי' הכי אסור למאן דאמר איפשר לסוחטו אסור, ומשום חלב שפלט שהוא כחלב נבלה ולפיכך הכל אסור אע"פ שיש בו אלף כשיעור הבשר, ואליבא דר' יהודה, משום שמעט מן החלב שנפלט אוסר את כל החלב שביורה מפני שהוא מינו, ולרבנן דאמרי מין במינו בטיל צריך שיהא ששים בחלב כשיעור החתיכה, ואע"פ שאין הטעם מהבשר נטעם ונרגש בחלב, למאן דאמר איפשר לסוחטו אסור וכמו שאמרנו מפני החלב שפלט שהיא כחלב נבלה וכן דעת הר"ם במז"ל.
<h2>דף קיא:</h2>
באי זה חם אנו חוששין לפליטת האיסור, ולבליעת ההיתר ממנו, יש מן החכמים הראשונים ז"ל שאמרו שאינו ראוי להפליט ולהבליע אלא כלי ראשון, דכלי שני אינו מבשל וכן ערוי דכלי ראשון ככלי שני הוא ולא ככלי ראשון, וכל שאינו מבשל אינו מפליט ואינו מבליע. וכמו שנראה מסוגיא ירושלמית בפרק כירה (ה"ה) ובפרק קמא דמעשרות (ה"ד) והרי אנו כותבין אותו למטה. ורש"י ור"ת ז"ל סוברין דערוי דכלי ראשון מבשל ככלי ראשון. ומכל מקום בין כדברי אלו בין כדברי אלו, אם איתא דכל שאינו מבשל אינו מפליט ומבליע אם כן היתר שנפל לתוך איסור שבכלי שני אינו בולע, ובהדחה בעלמא סגי ליה ואפילו שניהם חמין כיון שלא נגעו זה בזה אלא בכלי שני, וכן אם עירה איסור רותח מכלי שני לכלי של היתר אינו בולע ואינו צריך הגעלה. ואלו דברים שאין הדעת סובלן ואין פשטן של סוגיות שבגמרא מסכים עמהם, שהרי בשוחט בסכין של גוים נחלקו בפרק קמא דחולין (ח', ב') רב ורבה בר בר חנה, רב אמר קולף ורבה [בר בר חנה] אמר מדיח, ואמרינן דטעמא דרב משום דקסבר בית השחיטה רותח. וללישנא אחרינא אמרינן דלכולי עלמא בית השחיטה רותח, ולפיכך לרב קולף ורבה בר בר חנה דאמר מדיח משום דקסבר דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי, ובודאי חם בית השחיטה מועט אפילו מרותח שבכלי שני ואפילו הכי מבליע. ומקצת מרבותי נוחי נפש דחו, דשאני התם שבטבעו של דם להבליע בחם מועט, ואין דברים אלו נראין בעיני כלל. מדאמרינן התם לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר קולף סבר בית השחיטה רותח ומאן דאמר מדיח סבר בית השחיטה צונן, ודחינן לא דכולי עלמא בית השחיטה רותח מאן דאמר קולף שפיר ומאן דאמר מדיח קסבר איידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי. ואם איתא דרותח כי האי בעלמא אינו מבליע, מאי שפיר דקאמר, דהא אפילו רותח כי האי בעלמא אינו מבליע, אלא ודאי משמע דלא מכח תולדתו וטבעו נגעו בה אלא מחמת רתיחתו שכל רתיחה כזו מפלטת ומבלעת. ועוד, דאמר אמימר משמיה דרבא (שם) לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דדאיב תרבא ובלע בשרא ומדקאמר דאיב ובלע משמע ודאי לכאורה דבולעין הן ממש וצריך קליפה לכל הפחות. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וכמו שכתבתי בניקור חלב, אלמא אפילו חם מועט כחם חלב הכסלים בשעה שנחתכו מן הבהמה סמוך לשחיטתה, יש כח להפליט ולהבליע. ועוד שאם אתה אומר כן הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, כלים שדרכן להתשמש בהן בשני אינן צריכין הגעלה כלל, וכלים שנשתמש בהן בכלי שני בחמץ אין צריכין הגעלה בפסח, אלא ודאי כל שיש בו חם אפילו כחם בית השחיטה מפליט ומבליע, ואע"פ שאין כלי שני מבשל ולא אפילו ערוי דכלי ראשון, מכל מקום מבליעין הן. וגם כן ראיתי דעת הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מקערה שמלח בה בשר שאסרוה כדאיתא התם בפרק כל הבשר (קי"א, ב') משום דמליח הרי הוא כרותח ואע"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו בדקא בעי ליה לאורחא, כדאיתא בפרק כלל גדול, ומה שאמרו בירושלמי שבפרק כירה (ה"ה) ובפרק קמא דמעשרות (ה"ד) מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה, ר' יונה אמר אסור וערוי ככלי ראשון הוא. חייליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, כלומר שחייבה התורה שבירה בכלי חרס שבישל בו או שעירה לתוכו רותח של חטאת דכתיב וכל כלי חרס אשר תבשל בו ישבר, אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין. התיב ר' יוסה בר' בון והא תני אף בכלי נחשת, כלומר אף בכלי נחשת שעירה לתוכו רותח צריך מריקה ושטיפה דכתיב ואם בכלי נחשת בשלה ומורק ושוטף במים ואית לך למימר כלי נחשת בולע, דמשמע מתוך סוגיא ירושלמית זו, דכל שאינו מבשל אינו מבליע, שהרי השוו אותן שם, כבר פירשה יפה הרמב"ן ז"ל, דלא דנו בירושלמי מבשל מבולע אלא מפני שעשה הכתוב ערוי ככלי ראשון ובעי הגעלה ומריקה ושטיפה אלמא בלע טובא, הילכך לגבי שבת אסור לכתחלה בתבלין דאלו כלי שני בהגעלה דכלי שני סגי ליה ולא מצינו לו מריקה ושטיפה אלו דברי הרב ז"ל, ויפה כיון. ומפירושו גם כן אנו למדין דאפילו כלי נחשת שעירו לתוכו בין מכלי ראשון בין מכלי שני, בולע הוא וצריך הגעלה שלא אמרו שם בירושלמי שאינו בולע אלא בשהאור מהלך תחתיו, אלא שלא להצריכו מריקה ושטיפה במערה לתוכו חטאת רותח אבל בולע הוא וצריך הוא הגעלה, ושלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל שהכשירו בלא כלום ואין דבריו נכונים בזה כלל.
גרסינן בפרק כל הבשר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, וכתב הראב"ד ז"ל דלא שנא קערה מנוקבת ולא שנא שאינה מנוקבת. וכבר בארנוהו בארוכה בשער השלישי מן הבית השלישי, בדין הכלים שמלחו בהן בשר. וגרסינן התם דגים שעלו בקערה מותר לאכלו בכותח. וכבר נתבאר בשער בשר בחלב בבית השלישי. וגרסינן התם בפרק כל הבשר (שם) אמר חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח, ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריד לבי פיסקיה ואכיל. קופלי דליפתא שרי דסלקא אסיר, ואי פתיך בהו ליפתא שפיר דמי. ופרש"י ז"ל, לפי ששמנינות קורש על הסכין ואינו ניכר והצנון מתוך שהוא חריף בולע השמנינות ולפיכך אסור לאכלו בכותח לפי שהוא מקבל מן הממש. מה שאין כן בדגים שעלו בקערה שאין מקבלין אלא מן הטעם. ותמיהא לי דאם איתא דמשום שומן הקורש על פני הסכין הוא, קופלי דליפתא אמאי שרו, שהרי נתקנח עליהן שומן שעל פני הסכין, ופירו' אחר פרש"י ז"ל דמתוך חורפיה דצנון בלע טפי מדגים מרותחין ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכינא ובלע צנון. וגם זה אינו מחוור בעיני דקשיא לי קישות ואבטיח, אמאי צריך לגרור בי פיסקיה דהא לא חריפי כלל ולא בלעי, ועוד דצנון נמי אמאי אסור ומאי שנא מדגים שעלו בקערה שאף הוא לא מן הממש הוא בולע אלא מן הטעם, ונותן טעם בר נותן טעם הוא. והפירוש הראשון נראה לי עיקר. וקופלי דליפתא דקאמר דשרו, לאו לגמרי קאמר דהדחה מיהא בעו ומשום דלא אסירי כצנון ולא בעו גרידה בי פיסקי כקישות ואבטיח, קאמר קופלי דליפתא שרו דהדחה לא חשיבא ליה למימני, דפשיטא דכל שנחתך בו ואפילו צונן מתוק מידי הדחה לא נפיק, ואע"ג דגרידת קישות ואבטיח במקום הדחה עומדת דפחותה היא מן הקליפה ואינה אלא כהדחה בעלמא, ומשום דקישות ואבטיח רכין הן ואי איפשר לעשות בהן הדחה דכל שכן שהיה מבליע בהן את האיסור, לפיכך הצריכן גרידה במקום הדחה, ואפי' הכי חשיב לה הכא, לאו משום צורך הדחתן קא חשיב לה אלא לאשמועינן דעבדינן להו גרידה במקום הדחה אבל הדחה לא. וסילקא מושכת היא בטבעה וזה ידוע ואין הדחה מספקת לה ולפיכך אסירא כצנון ואי פתיך בהו ליפתא שרי בהדחה שמתיקות הלפת מונעת ממנו אותו כח ולפיכך בהדחה בעלמא שרי כקופלי דליפתא כך נראה לי. והרב אלפסי ז"ל לא כתב בהלכות הא דקופלי דליפתא ולא הא דסילקא, והא דאמרינן אי פתיך בהו ליפתא שרו, וגם הר"ם במז"ל השמיטן, ולא ידעתי למה השמיטום.
והא דאמרינן צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח, לאו אסור לגמרי קאמר דאי טעים ליה קפילא ולית ביה טעם בשר שרי. כדאמרינן התם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח ואמרינן מאי טעמא אמר אביי האי היתירא בלע והאי איסורא בלע, אמר ליה רבא סוף סוף היתירא דאתי לידי איסורא הוא, אלא אמר רבא האי איפשר למיטעמיה והאי לא איפשר למיטעמיה. אלמא בטעימא שרי ואביי דאסר ליה הכי ושרי ליה לעיל אפי' בלא טעימה בתר דשמעה מרבא סברה. ועדיין צריך למילף, בדליכא קפילא למיטעמיה כמה נאסר ממנו, כולו או כדי נטילה או כדי קליפה, וראיתי לראב"ד ז"ל שכתב דבקליפה לא סגי ליה, דאם כן לימא הכין בהדיא כדקאמר לקמן (קי"ב, א') גבי בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא אבל צלי קליפה בעי, אלמא שמע מינה מדקאמר אסור סתם, איסור גדול קאמר דהיינו כדי נטילת מקום ומכל מקום בנטילת מקום סגי ליה. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר דאסור לגמרי קאמר דמתוך חריפותו הרבה הוא מושך ומפעפע בכולו, וכמו שפרש"י ז"ל, דטפי הוא בולע מדגים מרותחים שעלו בקערה ועד דאיכא קפילא כולו אסור. ואילו היתה לו תקנה בנטילת מקום, הוה ליה למימר בהדיא כדקאמר גבי קישות ואבטיח. ותדע לך דדברים החריפין טפי בלעי, מדאסרו קורט של חלתית משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי, ולגמרי אסרי ליה ולא שרו ליה בנטילת מקום אלא משום דפעמים שהחריפות מבליע בכל גזרו עליו לאוסרו לעולם לגמרי כנ"ל.
<h2>דף קיב.</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר בעא מיניה רב אמי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא בהדי כדא דכמכא, אמר ליה אסור. דחלא מאי, אמר ליה שפיר דמי ומאי שנא לכי תיכול עלה כורא דמילחא, האי איתא לאיסורא בעיניה והאי ליתה לאיסורא בעיניה. ופרש"י ז"ל דאי מנח כדא דמילחא סמוך לכדא דכמכא חיישינן דילמא נפיל מכמכא למילחא וקאי עליה בעין ויהיב מהאי מילחא בקדרת בשר ואתי למיכל בשר בחלב, אבל כדא דחלא דאי נפיל לגויה לא קאי בעיניה לא חיישינן. וליחוש דילמא נפיל מיניה כולי האי דליהב ביה טעמא, כולי האי לא חיישינן. ותימה הוא שלא מצינו שיהא אסור ליתן דבר האסור לצד דבר המותר גזרה שמא יפול מזה לתוך זה, וקדרות שבצור יוכיחו שהרי אמרו בפרק קמא דע"ז (י"א, ב') לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות זו בצד זו ולא חשו בהם חכמים. ורבינו חננאל והר"ם במז"ל פירשו מפני שהמלח שואב את הכמכא שבצדו אבל החלא אין בו כח כל כך לשאוב ממנו. גם זה דבר של תימה. ועוד מאי קאמר דאיתיה לאיסורא בעיניה, שהרי אע"פ שהוא שואב, לא ממשו הוא שואב וגם אינו בעינו ועוד שהיה לו לומר האי שאיב והאי לא שאיב.
גרסינן התם בפרק כל הבשר, ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בר רבא מפשרוניא. אמר רבא מאן חכים למעבד כי הכי אלא רב חיננא בר רבא מפשרוניא דגברא רבה הוא, קסבר כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הני מילי דאין נאכל מחמת מלחו אבל האי הרי נאכל מחמת מלחו. והני מילי חי אבל צלי קליפה בעי, ואי אית ביה פילי אסור, ואי מתבל בתבלי אסור, אע"ג דלית ביה פילי. ופרש"י ז"ל שהבר יונה מליח היה אלא שהיה נאכל מחמת מלחו. וכן הכמכא נאכל הוא מחמת מלחו. ואע"ג דאמרינן בפסחים פרק אלו עוברין דתלתא מלחא הוא, ואמרינן נמי התם (מ"ד, א') אי אכיל ליה באפי נפשה בטלה דעתו אצל כל אדם, דאלמא אינו נאכל מחמת מלחו, התם קודם שעירב בתוכו נסיובי דחלבא ושאר דברים שמערבין בו, אבל לאחר שמערבין בו נסיובי דחלבא ושאר הדברים ממתקין אותו עד שחוזר נאכל מחמת מלחו. וכן כתב גם הר"ם במז"ל שהכמכא נאכל הוא מחמת מלחו, והילכך הוה ליה צונן לתוך צונן, ובהדחה בעלמא סגי ליה. והני מילי חי כלומר חי צונן אבל צלי רותח קליפה בעי. וההיא נמי דאמרינן בכיצד צולין (פסחים ע"ה, ב') סכו בשמן של תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון, הכי נמי פירושא אם חי צונן הוא ידיחנו ואם צלי רותח הוא ואורחא דמילתא הכי הוא שסכין את הצלי כשהוא חם או כשהוא חי צונן ואחר כך צולהו, כן כתב הראב"ד ז"ל. והילכך אם נפל צלי צונן לכמכא אף הוא בהדחה סגי ליה דלאחר שנצטנן הלכה רתיחתו והרי הוא כצונן גמור ואינו בולע. והא דאמרינן [ואי] אית ביה פילי אסור, ואי מתבל בתבלי אע"ג דלית ביה פילי, נראה מדברי רש"י ז"ל דאצלי קאי, כלומר ואם צלי הוא אי אית ביה פילי בלע טפי וכוליה אסור, דכיון דאית ביה תרתי לגריעותא חדא דצלי רותח הוא, ועוד דאית בה פילי בלע טובא, ואי נמי צלי ומתובל בולע הרבה. אבל הרב בעל התרומות פירש דאפילו חי אי אית ביה פילי אסור. ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר שאם אתה אומר כן, נמצאת אומר אפילו צונן בצונן אי אית בה פילי אסור. ואי קשיא לך לדברי רש"י ז"ל כיון דצלי רותח הוא אפילו כי לית ביה פילי היאך מספיק לו בקליפה, והלא הכמכא רך וחזר הבר יונה שנפל לתוכו חם להיות כמתבשל בתוכו, יש לומר כל שנפל הבר יונה בתוך הכמכא הוה ליה כחם לתוך צונן וקיימא לן כשמואל דאמר בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, א') דתתאה גבר ומצנן הוא את החם העליון, אלא שעד שתחתון מקרר אותו בולע קצת וקליפה בעי. כדאיתא התם בפרק כיצד צולין (שם) ואע"פ שהבר יונה שוקע בתוך הכמכא ונמצא הכמכא צף על הבר יונה, אינו כצונן לתוך חם דכל שהוא במקומו הוא הגובר. והילכך כיון שנפל הבר יונה בתוך הכמכא שהיא במקומו, הוא הגובר ומקרר הבר יונה דנפל לגויה [והלכך] בקליפה סגי ליה כנ"ל.
